זמרות ישראליות בעבר: הפסקול המכונן של יפה ירקוני, שושנה דמארי ונעמי שמר
הקפה בגבעתיים והמסע מתימן: איפה הכל התחיל?
דמיינו ילדה קטנה המגישה קפה ב”צליל” שבגבעתיים, וילדה אחרת הצועדת קילומטרים ברגל מתימן אל הנמל – אלו הן נקודות הזינוק של שתיים מהנשים שעיצבו את התרבות שלנו. שושנה דמארי, שנולדה בתימן ב-1923, עלתה לארץ כתינוקת והשתקעה בראשון לציון, שם ספגה מאמה את מסורת השירה והתיפוף. בגיל 13 כבר הגיעה לתל אביב והצטרפה לסטודיו של שלמה בשמי, שהפך לימים לבעלה ולמנהלה האישי. במקביל, יפה ירקוני, שנולדה בתל אביב ב-1925 למשפחה ממוצא קווקזי, החלה את דרכה כרקדנית קלאסית בלהקה של גרטרוד קראוס. פציעה ברגלה בשנת 1945 קטעה את קריירת הריקוד שלה, אך פתחה את הדלת לקריירה מוזיקלית מפוארת שהחלה בלהקת “החישטרון” של חטיבת גבעתי. באותן שנים, בקבוצת כנרת, צמחה נעמי שמר, ילידת 1930, שקיבלה פסנתר בגיל חמש והפכה במהרה למי שתכתוב את הלחנים הראשונים לילדי הקיבוץ. שמר, שנלחמה על זכותה ללמוד מוזיקה במקום לעבוד בשדות המשק, החלה את דרכה המקצועית כמורה לריתמיקה, צעד ראשון בדרך להפיכתה למנסחת הלאומית של החוויה הישראלית.
בין הטנגו הסלוני לדרמה התימנית: הדו-קוטביות שעיצבה תרבות
הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות, הקהל הישראלי המציא יריבות אגדית בין שתי מלכות הבמה, למרות שבמציאות הן רחשו כבוד עמוק זו לזו. יפה ירקוני הביאה איתה ניחוח אירופאי-סלוני עם שירים במקצבי וואלס וטנגו, והייתה הראשונה להקליט להיט פופ מקומי – “עיניים ירוקות”. היא ייצגה את תל אביב התוססת של בתי הקפה, כשהיא משלבת קלילות עם מקצוענות של רקדנית לשעבר. מהצד השני ניצבה שושנה דמארי, “מלכת הזמר העברי”, ששמרה על סגנון לבוש אוריינטלי ייחודי, תכשיטים בולטים ודיקציה חדית שהפכה לסמלה המסחרי. דמארי בלטה בתיאטרון המוזיקלי “לי-לה-לו” עם שירים כמו “כלניות”, שהיה אמנם שיר טבע, אך נתפס כמחאה סמויה נגד ה”כלניות” (הצנחנים הבריטים). הניגוד בין השתיים לא היה רק מוזיקלי אלא תרבותי – ירקוני הציעה פופ מודרני ועדכני, בעוד דמארי ייצגה את השורשיות והדרמה המקומית. השתיים שיתפו פעולה באלבומים מאוחרים יותר, מה שהוכיח כי ה”יריבות” הייתה בעיקר כלי תקשורתי שנועד להלהיב את המעריצים.
הילדה מהכנרת שכתבה את היומן של כולנו
בעוד שאחרות שרו את מה שנכתב עבורן, אישה אחת מהקיבוץ החליטה לקחת את העט ולכתוב את סיפורה של המדינה במו ידיה. נעמי שמר, זמרת ישראלית בעבר, הפכה לדמות יוצאת דופן בנוף הישראלי בזכות יכולתה לחבר בין המקורות היהודיים לבין העברית המודרנית והיומיומית. בשנת 1967, לבקשת ראש עיריית ירושלים טדי קולק, היא יצרה את “ירושלים של זהב” – שיר שנולד עבור פסטיבל הזמר והפך להמנון לאומי תוך שבועות ספורים, בדיוק כשמלחמת ששת הימים פרצה ואיחדה את העיר. שמר, שבחרה בזמרת אלמונית בשם שולי נתן לבצע את השיר, הודתה בסוף ימיה כי הושפעה באופן לא מודע מלחן בסקי עממי, אך אין בכך כדי להפחית מהעוצמה של היצירה. היא לא הסתפקה בהמנונים; שמר כתבה הכל – משירי ילדים כמו “אלף בית” ועד לתרגומים של שאנסונים צרפתיים ליוסי בנאי (זמר ישראלי). יכולתה לצטט את התנ”ך לצד מילים פשוטות על “חורשת האקליפטוס” הפכה אותה למשוררת הלאומית בעיני רבים, כזו שמבינה את נפש הציבור הישראלי על כל גווניו.
המיקרופון כנשק: כשזמרות הפכו לחלק ממערך הלחימה
המוזיקה בישראל מעולם לא הייתה רק בידור לאולמות ממוזגים; היא הייתה דלק ללוחמים בשטח וקול מחזק בעורף ברגעים הקשים ביותר. יפה ירקוני, זמרת ישראלית, שאיבדה את בעלה הראשון יוסף גוסטין בקרבות הבריגדה היהודית באיטליה, הקדישה את חייה להופעות בפני חיילים. היא זכתה לכינוי “זמרת המלחמות” (למרות שהעדיפה את התואר “זמרת החיילים”) לאחר שהופיעה בקו האש במלחמת העצמאות, בסיני ובכל מערכות ישראל. שושנה דמארי לא נשארה מאחור; היא הופיעה במחנות המעצר בקפריסין מול מעפילים שחיכו לעלות ארצה, וקולה הרעיד את הלבבות עם שירים כמו “הביתה” ו”הקרב האחרון”. גם נעמי שמר נרתמה למאמץ הלאומי, ובשנת 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, כתבה את “לו יהי”. השיר, שהתחיל כגרסה עברית ללהיט של הביטלס, קיבל לחן מקורי של שמר בעקבות עצת בעלה, והפך לסמל של תקווה ותפילה עבור מדינה שלמה שהייתה זקוקה לנחמה.
כשאקורדים פוגשים אידאולוגיה: הקולות שחוללו סערה
גם הקולות האהובים ביותר במדינה יכולים למצוא את עצמם בלב סערה פוליטית שמאיימת להשתיק את המנגינה המשותפת. נעמי שמר זוהתה החל משנות ה-70 עם עמדות הימין והביעה תמיכה פומבית באנשי “גוש אמונים”. שירה “על כל אלה”, עם השורה המפורסמת “אל נא תעקור נטוע”, הפך לסמל המאבק בפינוי חבל ימית, למרות שהמניע המקורי לכתיבתו היה אישי – ניסיון לנחם את אחותה שהתאלמנה. מהצד השני, יפה ירקוני חוותה משבר ציבורי חריף בשנת 2002, לאחר שהביעה ביקורת על התנהלות חיילי צה”ל במהלך מבצע “חומת מגן”. דבריה עוררו גל של נאצה, איומים וביטול של ערב הצדעה לכבודה על ידי ארגון אמ”י. מקרים אלו מדגישים את המחיר הכבד ששילמו האמניות הללו על הבעת דעתן במדינה קטנה וסוערת. הן לא היו רק “זמרות של כולם”, אלא נשים בעלות עמוד שדרה אידאולוגי שלא פחדו להשמיע קול, גם כשהוא לא היה בלב הקונצנזוס באותו רגע.
מורשת חיה: איך הן עדיין נמצאות בכל פינת רחוב?
הן אולי כבר לא איתנו פיזית, אך אי אפשר ללכת צעד אחד ברחוב ישראלי או לפתוח ספר לימוד בלי להיתקל במורשת שהשאירו אחריהן. שושנה דמארי נפטרה ב-2006, נעמי שמר ב-2004 ויפה ירקוני ב-2012, אך היצירה שלהן ממשיכה לפעום. כל אחת מהן זכתה בפרס ישראל לזמר עברי (שמר ב-1983, דמארי ב-1988 וירקוני ב-1998), וארכיוניהן שמורים בספרייה הלאומית כנכס לאומי. בשנים האחרונות אנחנו רואים תחייה של פועלן דרך מחזות זמר מצליחים בתיאטרון “הבימה”, כמו “סימני דרך” על חייה של שמר ו”האמיני יום יבוא” על ירקוני. בנוסף, שיתופי פעולה מאוחרים, כמו זה של דמארי עם עידן רייכל בשירים “עלה נישא ברוח” ו”האר את עיניו”, חיברו אותן לדור הצעיר שלא הכיר את ימי “לי-לה-לו”. מרחובות בחולון ועד בתי ספר בתל אביב, השמות שלהן חקוקים במרחב הציבורי, ומזכירים לנו שהפסקול שבנו לא היה רק אוסף של שירים, אלא התשתית שעליה נבנתה התרבות הישראלית המודרנית.